אתה יודע..
זה כמו להיות מופנם נורא,
ביישן וסגור. חדש בכיתה.
מפוחד כל כך, שהכל מתבלבל לך בראש.
אתה שוכח את כל המילים, שוכח את איך שקוראים לך.
מאבד כל בטחון- בעצמך, במי שאתה ומה שאתה. ביכולות שלך, בכישורים שלך..
באהבות שלך. בייחודיות שלך. בחן שלך.
שמה שיש בך ומה שאין בך.
בכל מה שבזכותו- הגעת להגיע להיות ברגע הזה, עם האדם הנמצא שם, לצדך.
ואתה מנותק.
פשוט מנותק.
מפחד לנשום.
פשוט זורם.
פשוט נמצא.
פשוט being.
פשוט מחייך. פשוט אידיוט.
פשוט בובה.
פשוט לא קולט.
מנסה להעמיד פנים ולהסתנכרן עם המציאות, "לזייף", כדי לא לפוצץ את הבלוף
לא לצאת דביל.
עכשיו תאר לך ככה כל החודשים שהיינו.
כשיש לך שלמות על ידך-
ואני לא מצליחה להשתחרר
לא מצליחה להיות
לא מצליחה לחוות
לא מצליחה להיות חלק מהמציאות
לא מצליחה לחיות את זה.
לא מצליחה להתאחד עם הצל שלי, לתפור אותה אליי.
בפנים הכל חי- ואני מפחדת כל כך להפגע,
מפחדת כל כך שברגע.. ברגע-
שתלך.
כי כבר הלכת.
כי למרות המילים שלך, למרות המגע,
למרות הכל..
ואם פוף- תיעלם?
כי כבר הלכת.
פעם.
ולרגעים, לשניות, לנשימות שמאמינה.. כל כך זקוקה שתחבק, שתאמר, שתאמץ אליך..
שתביט בעיניים.
שתשאר.
החרדה הזו, שלא הניחה לי להיות "אני", אלא להבלחות נדירות של צחוק כאן, חיוך שם
מילה או הערה נדירה-
אם כי קשה לך להאמין-
הרצף ההוא נשבר באותו הלילה שחזרתי מהבית שלך.
הייתי אני בהתחלה. בשיחות הטלפון.
חלקית.
בפגישה הראשונה.
והייתי אני עד לפני מספר ימים.
תאמין או לא-
ואולי זה לא משנה לך כעת, מפני שאתה חובק אחרת,
מפני שהגעת מוכן למקום הזה..
אבל אתה ואני מתאימים. מתאימים כל כך.
משלימים. ודומים כל כך.
באופי. באורח חיים.
בראייה. אידיאלים. רצונות.
אני יודעת שאתה לא מסכים-
אבל מחקתי את עצמי. אמרתי כן ואמרתי לא,
שיניתי את עצמי והתבלבלתי בכל דיעה וכל רצון, כל מה שעניין או לא עניין אותי
כל מה שאהבתי וכל מה שלא..
כי רציתי למצוא חן. כי רציתי שתאהב. רציתי לרצות. רציתי להיות מגניבה.
ואח"כ התביישתי להיות אני. פחדתי להודות. פחדתי להסביר.
פחדתי לספר.
הייתי נבוכה.
פחדי שלא תראה אותי.
שלא תבין למה.
שלא תראה אותי, את הלב שלי.
שלא תבין את הלחץ.
את האמת.
את העדינות. את השבריריות.
את החוזק והאומץ לספר.
ולהסביר.
שתגיד שזה יותר מדיי.
שחברים שלך יסיתו נגדי.
שתרצה פשוט יותר.
שלא פשוט תחבק ותאמר שאתה אוהב.
וזה כל מה שרציתי.
שפשוט תחבק אותי.. ותאהב.
תאהב אותי.
פחדתי להודות שאני לא מגניבה כמו אחרים.
לא חכמה כמו אחרים.
לא.. פשוט לא כמו אחרים.
שאני פשוט אני.
אבל איכשהו הגיע בן אדם, שאמר שהייתי לו כן קרן אור.
ואני לא מסוגלת לחיות במציאות שבה הכל התהפך פתאום ככה.