אהובי.

ספטמבר 29, 2013 by diaryofasuicidal

יש משהו מנחם בידיעה שהכל עוד מעט הולך להגמר.

שזהו, הסוף כבר קרוב.

 

משהו מרגיע, ממכר.

הנה, כבר כמעט לא בוכה.

לא מתייפחת כמו אז.

רק מדי פעם, הדמעות עולות, מציפות כמו מעצמן- מגיעות משום מקום. ומתייבשות להן.

 

אני לא יודעת מה קרה.

מה עשיתי או אמרתי.

רציתי לעזור, מילאת אותי כוח לרגע- מצאתי את השם של מאיה וניסיתי לשלוח אותו. לוודא שקיבלת.

לא הצלחתי לשלוח הודעה וניסיתי להתקשר. פן תחשוב שאני משחקת, כי מעולם לא קיבלתי את התמונות שאמרת שתשלח תוך שעה, בהתחלה.

אולי חשבת ששיקרתי. אולי כעסת כי חשבת שהתקשרתי לסיבה אחרת. אולי חשבת שרק מצאתי תירוץ לבקש תמונות שלך.

 

 

אני לא אשכח- עודני זוכרת את הרכות, הדאגה הנגלית בעיניך על יד החלון,

כאשר באת עם אחיך.

הבטת בעיניי ואמרת שאתה כאן, אינך בורח לשום מקום

אתה לא רוצה שאהיה ככה, במצב הזה

באת כאשר אמי אמרה שאני במצב רע, רע ממש(ואמי לא יודעת דבר וחצי דבר)

חיבקת אותי חזק אליך ונישקת אותי פעמיים,

הבטחת שתתקשר תוך יומיים, עד סוף השבוע, ואמרת שאתן לך לעכל את הדברים. שאתה כאן.

שלא אדאג.

 

נתת לי מעט כוח למשוך בשיניים, להאחז עוד מעט בחיים.

לאכול מעט.

 

מתן. מתן טספאי.

כמה אהבתי את השם הזה. כמה חלמתי את השם הזה.

כמה רוך, כבוד, יראה, אהבה יש לי אל השם הזה.

 

הלוואי וידעת.

 

 

 

 

רק רציתי שלא תתן לי ללכת מהחיים האלה ככה.

ככה.

לא סגורה.

לא שלמה.

 

קצת יותר רגועה.

 

 

זו הפעם השלישית שאתה עושה את זה, אתה יודע?

רק רציתי השלמה, רק השלמה לפני.

 

 

רק עוד כמה ימים עד הסוף.

עד התכנית.

עד תאריך היעד.

איש לא יודע.

איש מלבדך.

הלוואי והיית שומע אותי.

הלוואי והיית מאמין.

הלוואי והיית בוחר לחמול.

 

 

רק בקשה אחת לי אליך.

אל תשפיל את אמא שלי. אני יודעת שיש במשפחה שלך הרבה כבוד למבוגרים. דיברת על זה לא מעט.

אל תשפיל את אמא שלי. לא מגיע לה.

אתה עושה זאת והיא אישה כמעט בת 70, חולה מאוד שבסה"כ מכבדת אותך מאוד ומעולם לא אמרה מילה אחת רעה עליך.

יכאב לה מאוד גם כך עוד מעט.

אל תגרום לה כאב מיותר גם אתה.

 

תמיד אמרת כמה כבוד למבוגרים יש לך. יש לכם.

היא לא עשתה לך דבר מלבד טוב, מתן.

אל תהיה אכזר אליה.

 

 

 

לילה.

ספטמבר 29, 2013 by diaryofasuicidal

בוקר.

אתה לא עונה כבר כמה ימים.

חשבתי שקרה משהו- אבל הלב אומר שזה פשוט אתה. לא עונה.

 

התחננתי שתעזור לי.

שלפחות לא תתן לי ללכת מהעולם הזה ככה.

 

אולי אתה חושב שזה משחק.

 

אולי לך זה פשוט לא כואב.

 

הייתי רוצה לעטוף אותך בשכבות-שכבות של הגנה. אהבה. רוך.

כמו שאני יודעת שמגיע לך.

כמו שאני יודעת שאתה ראוי.

אתה מדהים, הרבה יותר ממה שמגיע לי.

הרבה יותר ממה שחשבתי אי פעם שאזכה להושיט אצבע ולגעת בו.

יופי שלא מהעולם הזה, כוכבים וברק בעיניים שלא מהעולם הזה.

 

אני אוהבת אותך, כפי שמעולם לא דמיינתי. כפי שלא ביקשתי.

כפי שלא שלא חלמתי.

 

 

אני שונאת את עצמי, הרבה יותר מאשר אי פעם שנאתי.

אני שונאת את עצמי ברמה שלא מרגישה לי כבר.

הכאב אילחש בי כל חוש, כל יכולת להרגיש.

 

כמויות האוכל שאני מכניסה אל תוך עצמי בימים האחרונים מצליחות להשאיר אותי בהכרה, כנראה, למרות מה שאני מעוללת לעצמי.

והזמן שלי קרוב.

תאריך היעד מתקרב.

ואני מצטערת.

 

ניסיתי, באמת שניסיתי.

 

האמנתי לך, כאשר עמדתי כאן על יד החלון ואמרת שאתה, שאתה לא בורח לשום מקום.

כאשר הבטת לי בעיניים והיית קשוב. כאשר נגעת בי וליטפת, כאשר היית רך ועדין וסבלני.

כאשר חיבקת ונישקת אותי פעמיים, חיבקת חזק אליך ואמרת שאתה כאן.

האמנתי לך.

האמנתי שבאמת תתקשר תוך כמה ימים. עד סוף השבוע שהיה בעוד יומיים.

ניסיתי להחזיק. ניסיתי בכלל כוחי.

 

אני לא מצליחה יותר.

 

זה בכל פעם עוד ועוד ועוד ועוד.

ואתה לא שם.

לא מתקשר. לא בא. לא חוזר. לא מביט. לא נוגע.

 

ואני מבקשת. מנסה להסביר. להתחנן. להאחז.

בחיים. בשפיות.

ברסיסי התקווה, בגשר שלי אל מעט הקשר אל המציאות שעוד נותר.

 

אין בי רצון עוד. לכלום.

אין בי רגש.

אין בי פחד.

אין בי זכרונות.

אין בי תחושה.

והכי לא אנושי, שאין בי אותך.

 

אתה כואב בי, ברמה שהדמעות מופיעות משום מקום, נעלמות אל שום מקום- ואני לא מרגישה.

לא כואבת. לא כועסת. לא נוגעת.

קיימת ברמת הגוף, המתקיים בכדי להטמן אוטוטו באדמה הקרירה.

להאטף בחיבוק של האדמה. להזכר בך.

 

 

אני לא מצליחה יותר, מתן.

אני לא יכולה, בלי לחשוב עליך.

בלי להזכר בך.

בלי לחשוב שלא תהיה עוד.

שלא נהיה עוד.

שככה, כך הלכת.

כך נגמרנו.

כך זה הסתיים.

ובגללי.

 

כך, לא הצלחתי להביא את עצמי. להביע.

להראות.

 

ולך- הבעתי יותר מדיי.

לכל החיים.

 

 

אני מצטערת על הכל.

ולהצטער זה קל.

אני מוכנה ורוצה לעשות את העבודה. לנסות. לרגע. לשעה. ליום. לשבוע.

לכמה שתרשה, שתתן. שתעז.

 

אבל אתה רק שלחת ביום כיפור סמס קבוצתי שאתה מצטער אם פגעת, ולא התכוונת. לא בטוחה אם היה מיועד גם לי, או שמא בטעות.

להצטער זה קל.. השאלה אם מוכנים לעמוד מאחורי זה. לעשות ולו מעט..

טיפה.

אני מתחננת, מתחננת לעזרה. לסליחה. למחילה. לסיכוי. לאפשרות. להזדמנות. לשעה.

 

 

כרגע, אני רק מבקשת ללכת מהעולם הזה עם לב קצת יותר קל.

 

..

ספטמבר 29, 2013 by diaryofasuicidal

אתה יודע..

זה כמו להיות מופנם נורא,

ביישן וסגור. חדש בכיתה.

מפוחד כל כך, שהכל מתבלבל לך בראש.

אתה שוכח את כל המילים, שוכח את איך שקוראים לך.

מאבד כל בטחון- בעצמך, במי שאתה ומה שאתה. ביכולות שלך, בכישורים שלך..

באהבות שלך. בייחודיות שלך. בחן שלך.

 

שמה שיש בך ומה שאין בך.

 

בכל מה שבזכותו- הגעת להגיע להיות ברגע הזה, עם האדם הנמצא שם, לצדך.

 

ואתה מנותק.

פשוט מנותק.

מפחד לנשום.

פשוט זורם.

פשוט נמצא.

פשוט being.

פשוט מחייך. פשוט אידיוט.

פשוט בובה.

פשוט לא קולט.

מנסה להעמיד פנים ולהסתנכרן עם המציאות, "לזייף", כדי לא לפוצץ את הבלוף

לא לצאת דביל.

 

עכשיו תאר לך ככה כל החודשים שהיינו.

 

כשיש לך שלמות על ידך-

ואני לא מצליחה להשתחרר

לא מצליחה להיות

לא מצליחה לחוות

לא מצליחה להיות חלק מהמציאות

לא מצליחה לחיות את זה.

 

לא מצליחה להתאחד עם הצל שלי, לתפור אותה אליי.

 

בפנים הכל חי- ואני מפחדת כל כך להפגע,

מפחדת כל כך שברגע.. ברגע-

שתלך.

כי כבר הלכת.

כי למרות המילים שלך, למרות המגע,

למרות הכל..

ואם פוף- תיעלם?

 

כי כבר הלכת.

פעם.

 

ולרגעים, לשניות, לנשימות שמאמינה.. כל כך זקוקה שתחבק, שתאמר, שתאמץ אליך..

שתביט בעיניים.

שתשאר.

 

 

החרדה הזו, שלא הניחה לי להיות "אני", אלא להבלחות נדירות של צחוק כאן, חיוך שם

מילה או הערה נדירה-

אם כי קשה לך להאמין-

הרצף ההוא נשבר באותו הלילה שחזרתי מהבית שלך.

הייתי אני בהתחלה. בשיחות הטלפון.

חלקית.

בפגישה הראשונה.

והייתי אני עד לפני מספר ימים.

 

תאמין או לא-

ואולי זה לא משנה לך כעת, מפני שאתה חובק אחרת,

מפני שהגעת מוכן למקום הזה..

אבל אתה ואני מתאימים. מתאימים כל כך.

משלימים. ודומים כל כך.

באופי. באורח חיים.

בראייה. אידיאלים. רצונות.

 

אני יודעת שאתה לא מסכים-

אבל מחקתי את עצמי. אמרתי כן ואמרתי לא,

שיניתי את עצמי והתבלבלתי בכל דיעה וכל רצון, כל מה שעניין או לא עניין אותי

כל מה שאהבתי וכל מה שלא..

כי רציתי למצוא חן. כי רציתי שתאהב. רציתי לרצות. רציתי להיות מגניבה.

ואח"כ התביישתי להיות אני. פחדתי להודות. פחדתי להסביר.

פחדתי לספר.

הייתי נבוכה.

 

פחדי שלא תראה אותי.

שלא תבין למה.

 

שלא תראה אותי, את הלב שלי.

שלא תבין את הלחץ.

את האמת.

את העדינות. את השבריריות.

את החוזק והאומץ לספר.

ולהסביר.

שתגיד שזה יותר מדיי.

שחברים שלך יסיתו נגדי.

שתרצה פשוט יותר.

 

שלא פשוט תחבק ותאמר שאתה אוהב.

 

וזה כל מה שרציתי.

שפשוט תחבק אותי.. ותאהב.

תאהב אותי.

 

 

פחדתי להודות שאני לא מגניבה כמו אחרים.

לא חכמה כמו אחרים.

לא.. פשוט לא כמו אחרים.

 

שאני פשוט אני.

אבל איכשהו הגיע בן אדם, שאמר שהייתי לו כן קרן אור.

 

ואני לא מסוגלת לחיות במציאות שבה הכל התהפך פתאום ככה.

28/09/2013

ספטמבר 29, 2013 by diaryofasuicidal

הי מתן.

השניות זוחלות, ואני מנסה למצוא דרך להאחז בחיים.

עדיין.

בינתיים.

 

הזמן לא זז ואני מרגישה שהשפיות כבר מזמן נטשה אותי.

 

מנסה בשארית כוחותיי לעבור רגע, ועוד רגע ועוד אחד-

כמו אדם המושך את עצמו בחבל,

שלא לעשות דבר לעצמי עד שלא נדבר.

דבר בלתי הפיך, that is.

 

הכל כבר רשום, מתוכנן לפרטי פרטים.

נשאר לסגור פרטים קטנים, להקפיא חשבונות דוא"ל, פייסבוק.

לנתק קשרים אחרונים. והכל בסדר.

 

אתמול שיניתי את התכנית, רק למקרה שלא נדבר.

אני לא רוצה. אני לא רוצה לסבול.

אני רוצה ללכת שלווה. שקטה.

רגועה.

 

אבל.. אתה צודק.

באמת לא הכל אפשר לקבל בחיים.

ואני- הייתי כפוית הטובה שקיבלה אותך וזלזלתי בזה.

עכשיו זה הזמן שלי לשלם.

לא הכל אפשר לקבל בחיים, אבל לפעמים אפשר לקבל את זה במוות.

28/09/2013

ספטמבר 29, 2013 by diaryofasuicidal

אני מביטה על המיטה והיא ריקה.

מחכה שתכנס.

מחכה להריח אותך.

להרגיש את העור הרך, המשיי, הממכר שלך..

ואתה לא שם.

 

לראות את העיניים, הפנים, הפה שלך-

שפועל עליי כמו סם ממכר

שמרגיע אותי כי אני יודעת שהכל יהיה בסדר

 

המיטה ריקה, הכל חשוך

שוכבת, מבקשת שהזמן יעבור..

מבקשת שתתקשר.

שתכתוב.

שתחזור.

 

המיטה ריקה,

כמו מעולם לא היית.

רחל המשוררת פעם כתבה "ההיית, או חלמתי חלום?"

 

הכל נראה כל כך מנותק,

כל כך סוריאליסטי.

(פעם, הסברתי לך את פירוש המילה..)

 

מנסה לדמיין, להרגיש, להזכר

ובפנים הכל ריק

חלול

מאובן

 

החום שלך החייה אותי.

גרם לי לחיות.

לחייך.

לבכות.

נתן לי לחיות.

 

גם אם לקצת.

 

נעה בין עירות לחצי עילפון, מבקשת לדמיין אותך,

לחלום אותך,

לראות אותך רק לרגע..

ולא מצליחה.

 

אמרתי לך שמעולם לא חלמתי על מישאני מכירה.

מי שאני אוהבת.

מי שיקר לי.

 

רק כשקורה משהו.

ורק איתך.

וכבר לא.

 

 

מושכת דקות, לא לקפוץ.

מושכת לעבור דקה.

עוד דקה.

 

עוד אחת.

לא לשלוח הודעת "שלום ותודה על הדגים".

והלב יודע.

הלב החליט.

הלב רק רוצה לנוח.

לבקש סליחה, לומר תודה,

שאהבתי.

שאוהבת.

לוודא, שתדע.

ולא להתייסר עוד.


This is a blog At.CorKy.Net