בוקר.
אתה לא עונה כבר כמה ימים.
חשבתי שקרה משהו- אבל הלב אומר שזה פשוט אתה. לא עונה.
התחננתי שתעזור לי.
שלפחות לא תתן לי ללכת מהעולם הזה ככה.
אולי אתה חושב שזה משחק.
אולי לך זה פשוט לא כואב.
הייתי רוצה לעטוף אותך בשכבות-שכבות של הגנה. אהבה. רוך.
כמו שאני יודעת שמגיע לך.
כמו שאני יודעת שאתה ראוי.
אתה מדהים, הרבה יותר ממה שמגיע לי.
הרבה יותר ממה שחשבתי אי פעם שאזכה להושיט אצבע ולגעת בו.
יופי שלא מהעולם הזה, כוכבים וברק בעיניים שלא מהעולם הזה.
אני אוהבת אותך, כפי שמעולם לא דמיינתי. כפי שלא ביקשתי.
כפי שלא שלא חלמתי.
אני שונאת את עצמי, הרבה יותר מאשר אי פעם שנאתי.
אני שונאת את עצמי ברמה שלא מרגישה לי כבר.
הכאב אילחש בי כל חוש, כל יכולת להרגיש.
כמויות האוכל שאני מכניסה אל תוך עצמי בימים האחרונים מצליחות להשאיר אותי בהכרה, כנראה, למרות מה שאני מעוללת לעצמי.
והזמן שלי קרוב.
תאריך היעד מתקרב.
ואני מצטערת.
ניסיתי, באמת שניסיתי.
האמנתי לך, כאשר עמדתי כאן על יד החלון ואמרת שאתה, שאתה לא בורח לשום מקום.
כאשר הבטת לי בעיניים והיית קשוב. כאשר נגעת בי וליטפת, כאשר היית רך ועדין וסבלני.
כאשר חיבקת ונישקת אותי פעמיים, חיבקת חזק אליך ואמרת שאתה כאן.
האמנתי לך.
האמנתי שבאמת תתקשר תוך כמה ימים. עד סוף השבוע שהיה בעוד יומיים.
ניסיתי להחזיק. ניסיתי בכלל כוחי.
אני לא מצליחה יותר.
זה בכל פעם עוד ועוד ועוד ועוד.
ואתה לא שם.
לא מתקשר. לא בא. לא חוזר. לא מביט. לא נוגע.
ואני מבקשת. מנסה להסביר. להתחנן. להאחז.
בחיים. בשפיות.
ברסיסי התקווה, בגשר שלי אל מעט הקשר אל המציאות שעוד נותר.
אין בי רצון עוד. לכלום.
אין בי רגש.
אין בי פחד.
אין בי זכרונות.
אין בי תחושה.
והכי לא אנושי, שאין בי אותך.
אתה כואב בי, ברמה שהדמעות מופיעות משום מקום, נעלמות אל שום מקום- ואני לא מרגישה.
לא כואבת. לא כועסת. לא נוגעת.
קיימת ברמת הגוף, המתקיים בכדי להטמן אוטוטו באדמה הקרירה.
להאטף בחיבוק של האדמה. להזכר בך.
אני לא מצליחה יותר, מתן.
אני לא יכולה, בלי לחשוב עליך.
בלי להזכר בך.
בלי לחשוב שלא תהיה עוד.
שלא נהיה עוד.
שככה, כך הלכת.
כך נגמרנו.
כך זה הסתיים.
ובגללי.
כך, לא הצלחתי להביא את עצמי. להביע.
להראות.
ולך- הבעתי יותר מדיי.
לכל החיים.
אני מצטערת על הכל.
ולהצטער זה קל.
אני מוכנה ורוצה לעשות את העבודה. לנסות. לרגע. לשעה. ליום. לשבוע.
לכמה שתרשה, שתתן. שתעז.
אבל אתה רק שלחת ביום כיפור סמס קבוצתי שאתה מצטער אם פגעת, ולא התכוונת. לא בטוחה אם היה מיועד גם לי, או שמא בטעות.
להצטער זה קל.. השאלה אם מוכנים לעמוד מאחורי זה. לעשות ולו מעט..
טיפה.
אני מתחננת, מתחננת לעזרה. לסליחה. למחילה. לסיכוי. לאפשרות. להזדמנות. לשעה.
כרגע, אני רק מבקשת ללכת מהעולם הזה עם לב קצת יותר קל.