הי מתן.
השניות זוחלות, ואני מנסה למצוא דרך להאחז בחיים.
עדיין.
בינתיים.
הזמן לא זז ואני מרגישה שהשפיות כבר מזמן נטשה אותי.
מנסה בשארית כוחותיי לעבור רגע, ועוד רגע ועוד אחד-
כמו אדם המושך את עצמו בחבל,
שלא לעשות דבר לעצמי עד שלא נדבר.
דבר בלתי הפיך, that is.
הכל כבר רשום, מתוכנן לפרטי פרטים.
נשאר לסגור פרטים קטנים, להקפיא חשבונות דוא"ל, פייסבוק.
לנתק קשרים אחרונים. והכל בסדר.
אתמול שיניתי את התכנית, רק למקרה שלא נדבר.
אני לא רוצה. אני לא רוצה לסבול.
אני רוצה ללכת שלווה. שקטה.
רגועה.
אבל.. אתה צודק.
באמת לא הכל אפשר לקבל בחיים.
ואני- הייתי כפוית הטובה שקיבלה אותך וזלזלתי בזה.
עכשיו זה הזמן שלי לשלם.
לא הכל אפשר לקבל בחיים, אבל לפעמים אפשר לקבל את זה במוות.